סיפור אמיתי, קורותיו של רופא צעיר בתקופת מלחמת העולם השניה, מסופר בגוף ראשון, נכתב על ידי בנו, אורי, לפי עדויות שגבה מאביו במשך שנים רבות וכן מעדויות שנגבו על ידי יד ושם. סיפור מרתק שמאיר אמת שלא היתה ידועה עד כה לרבים.
קצין ופטריוט פולני יהודי, שפולין היתה עבורו ביתו ומולדתו, אותה אהב והיה מוכן למות למענה, מגלה לאחר המלחמה את פולין אותה אינו מכיר כלל, ואשר מתנכרת לאזרחיה היהודים, נותנת ידה לטבח הנוראי שעשו בהם הנאצים ואף גוזלת את רכושם. בהדרגה הוא מגלה שלמרות נאמנותו, מולדתו בוגדת בו. לבסוף הוא בוחר בדרך שכל כך לא רצה לבחור בה.
סיפור חייו הדרמטי של אבי, דוד נחימזון, כפי שסופר לי מאות פעמים בחייו, מהקלטות ששמעתי לאחר מותו בשנת 2004, כשהיה כמעט בן 93, וממחקרים שערכתי בעצמי, לכל אורך חיי. כשישים וחמש שנים של חיים בצל ניצולים מהמלחמה ההיא, אנשים רגילים שרק רצו לחיות ולעבוד, לגדל את ילדיהם ולראות נחת בנכדיהם, אך מאורעות ההסטוריה מנעו זאת מהם רק בשל היותם יהודים: משפחה ענפה ומכובדת שהוכחדה, ניצול יחיד, שרק בשל אופיו העיקש, הכשרון לשרוד ואהבת החיים, הם הכח שהניע אותו קדימה, למרות שכל שהיה יקר לו כל כך נלקח ממנו בבת אחת.
את הזכרונות לא יכלו לקחת ממנו, ואותם קבלתי ממנו באהבה גדולה. לכן מרשה אני לעצמי להעביר אותם כצוואה לכל אדם שימצא לנכון לקרא ולהבין כי תמיד יש תקווה, גם כשהתקווה נראית כבלתי אפשרית.
...חיבבתי את לוליק אך היה גם מין ריחוק מסוים בינינו, לא הייתי לגמרי משוכנע בכנותו, מאחר שלא פעם, כשלגם כוסית מיותרת של וודקה, הרבה לספר בדיחות על יהודים, דבר שבהחלט לא הפריע לי, אך בכל זאת היה דבר מה שהציק לי באופן בו ביטא את דבריו.
בעוד אני מפליג במחשבות, עוברות התמונות מול עיני הפקוחות והבוהות בפינה מסוימת בקיר, בנעימות לא מוסברת, כאילו בבריחה מהמצב הקיים, ברגיעה מוחלטת ובשלוות נפש היפנוטית, כך חולפות הדקות ולפתע כשאני מרגיש טלטלה עזה בכתפי וקולו העמוק של אדאש שנשמע מעט תקיף
״דוידק, מה קורה אתך? נרדמת בישיבה?״ אני חוזר מייד למציאות העגומה.
השחר האיר, גררתי את עצמי כשאדאש תומך בזרועי לחדרינו, נכנסנו לחדר הצר שחומם על ידי תנור ההסקה הישן שהיה יעיל למדי, בעיקר אחרי שהתקננו לו צינור ברזל שעבר דרך חדרינו מקומת הקרקע ויצא דרך חור בתקרה לגג. למעשה בנינו ארובה לתנור ההסקה, וכל העשן הוסט כלפי חוץ, בדירה שרר חום נעים כך שנזרקנו איש במיטתו, בבגדינו .
כשאני שוכב על הכרית הקשה, במיטה שעשויה מפלטת עץ ועליה מזרון ממולא בקש, והגב שכואב מהעמידה כל היום במרפאה איני מוצא מנוחה ראויה לשמה , וכשבנוסף אני שומע את נחירותיו הכבדות של אדאש, אני מתעורר, ואז מתחילות לרוץ בראש המחשבות, ואני מנסה לעכל את התפנית בחיי שהגיעה בכזאת פתאומיות, ונתקף לפתע בחרדה ובגעגועים עזים למשפחה. ושוב עולה בעיני דמותה החייכנית של ליליה, אחותי הצעירה, ואחי איז׳ו, סבתא פאולינה, מגונדרת תמיד וחולצת תחרה לבנה משווה לה ארשת אצילית אריסטוקרטית, וגם אדם שאינו עונה על מכתבי. מי יודע מה עלה בגורלו, מזה חודשים ארוכים שלא שמעתי ממנו, וההורים, מה עובר עליהם, האם הגרמנים נכנסו לוולושצ׳ובה? והאם פגעו בהם? אולי שכניהם הפולנים עזרו להם להתחבא, אולי עברו לכפר. המון מחשבות ריצדו במוחי ללא תשובות, כי הרי לא היה לי שבב מידע על הקורה בפולין, חוץ משמועות שהיו מגיעות ושאמיתותם היתה מוטלת בספק.
בצהרי היום התעוררתי עם הרגשה רעה, ״זו רק הרגשה בשל השתיה המרובה מהלילה?״ חשבתי לעצמי, אך בכל זאת משהו הטריד אותי, לא נתן לי מנוחה, הרגשתי מין מתח בלתי מוסבר, חרדה, הרגשה של אסון שמתרחש בפולין ואנו פה בנובוסיבירסק רחוקים מהכל וקצרה ידינו מלהושיע. לא יכולתי להסביר את ההרגשה שתלווה אותי אחר כך לאורך תקופה ארוכה, המחשבות על משפחתי מילאו אותי לפתע שוב בגעגועים כה רבים עד שהתחלתי לחשוש לגורלם לעיתים תכופות יותר.
בכל התקופה של השנה שחלפה, הייתי נתון למלחמת ההשרדות. כעת, משהשתפר מצבי הכלכלי, הייתי שוב נתון למחשבות על בני ביתי שנשארו בפולין הכבושה.
אורי נחימזון
|
