הומור ודימיון עם ראייה מדויקת של מציאות חונקת.

דרוג:

"בית וצלו" הוא ספרה שיריה השישי של המשוררת הותיקה והמוערכת, ברכה רוזנפלד. הנושא המרכזי בספרה החדש הוא היעדרו של הבית. היעדר זה  אינו רק תולדה של אותה חוויה טראומטית שהטביעה את חותמה על רבים מן העולים לישראל בשנות המדינה הראשונות, אלא היא מצב קיומי, כשירה של ברכה רוזנפלד:  "בֵּיתִי אֵינוֹ מְקוֹם מִבְטָחִים לִי / בֵּיתִי הוּא מְקוֹם עֲבוֹדָתִי... / הַקִּירוֹת צָרִים / הַחַלּוֹנוֹת הַנְּכוֹנִים הֵם אֵלֶּה הַקְּבוּעִים /  בְּתוֹךְ רֹאשִׁי / בֵּיתִי מְגָרֵשׁ אוֹתִי". דומה שבהצבעתה על אותה תחושה של היעדר  הגנה של בית קולעת רוזנפלד לחוויה  ישראלית קולקטיבית.              

לדברי הפרופ' והמשורר גד קינר קיסינגר: "ברכה רוזנפלד היא מזה שנים מן היוצרות הרבגוניות ביותר בשירה העברית העכשווית: כתיבתה מוהלת רגישות של שירה לירית אנינה ורגישה באירוניה ריאליסטית מפוכחת, שגב סגנוני ודימויים פיוטיים מכמירי לב השאובים כביכול מדמיון רומנטי פורה משודכים למציאות קונקרטית. שירה שיש בה כנות, ללא שמץ הצטעצעות; שירה השאובה מן החוויה המקומית – הישראלית והיהודית להיבטיה הרבים.

לדברי פרופ' ניצה בן דוב:  "עולם הדימויים של רוזנפלד" נייד, מתנועע, מחליף צורה וגוון, מתנשא מעבר לבנאלי ולצפוי. שירתה מחדדת בקורא רגשות שקהו, והלוא זוהי אחת ממטרות השירה. שירתה על אף העומק שלה, הפיגורטיביות האינסופית היצירתית שלה, החשיבה הפילוסופית התוהה על פשרו של כל דבר הנקרה על דרכה, זוהי שירה צלולה וקומוניקטיבית. כל אחד יכול להתחבר לשירה גדולה זאת וליהנות, בדומה לשירתו של יהודה עמיחי, בדומה לשירתה של לאה גולדברג.