כנס אילת לעיתונות 2012

דרוג:

תנ"צ שאול גורדון, יועמ"ש משטרת ישראל: " עשינו טעויות. היו מעצרים מיותרים, שהיה צריך לחשוב עליהם עוד פעם ולא למהר לבצע אותם. משטרת ישראל הפכה לכלי משחק בידי המוחים"

שי גולדן: " נוחי דנקנר הפך לאייקון שלילי שלא באשמתו. נעשה לו עוול, חוץ מרצח רבין הוא הואשם בכל".  

יואל אסתרון: יש פה בכנס אוירה של בכי ונהי של העיתונות- היא מציירת את עצמה שלא בטובתה כגוף אנכרוניסטי עלוב ולוזרי. אני מציע לחבריי בעיתונות להפסיק לבכות ולחפש את המודל הנכון לעיתונות".

בפאנל "גם כאפה זה סוג של יחס- המחאה החברתית והעיתונות , סיבוב שני" שפתח את היום השני של כנס אילת לעיתונות 2012, בהנחייתה של ענת סרגוסטי, מנכ"ל אג'נדה דנו המשתתפים ביחסה של התקשורת למחאה החברתית.

יואל אסתרון: לפני המחאה התחיל תהליך של אי שביעות רצון אצל צעירים ומעמד הביניים. התקשורת, בעיקר הכלכלית, התחילה לשים לב לפני המחאה וטיפלה בזה בצורה אינטנסיבית. ערב פסח לפני המחאה עשינו בכלכליסט מוסף מיוחד על דעיכתו של מעמד הביניים. איכשהוא, אנשים צעירים יצאו לרחובות. אני לא חושב שצריך לבחון את התקשורת רק בהקשר של כמה עמודי עיתון נתנו למה שהתחולל ברחובות אלא צריך להסתכל על הבולטות והעומק שנתנו לבעיות שחוללו את המחאה החברתית. מהבחינה הזו היא עדיין חיה ובועטת. כשהיא החלה כתבתי לשמולי וסתיו- לכו לפוליטיקה. ואני שמחה שהמחאה התרגמה בעיסוק בשאלות החברתי כלכלי.בהקשר הזה התחולל תהליך תקשורתי ומתחולל גם תהליך פוליטי שיש לי תקוות.

שי גולדן: מה שקרה בשנה שעברה היתה משאלת לב של מי שעבד בתקשורת. מרבית העורכים בדסקים בתקשורת חוו את המצוקה על בשרם והם סיקרו מתוך שליחות והזדהות. היתה עם זה בעייתיות בהיבט העיתונאי. היה רגע שאנחנו ככלי תקשורת חצינו את הקו והפכנו ממסקרים למנהלי קמפיינים. המחאה הסתיימה בלא כלום. קשה להוציא אנשים לאחר נבואת שקר. המחאה מתה.

מירב בטיטו: היום הרבה יותר קל להעלות את נושאי המחאה בגלל ערב הבחירות. כשהמחאה פרצה הייתי בחופשה מהעיתון ואני שמחה שלא הכנסתי את ידיי לדבר הזה. ייחלתי למחאה אמיתית של עובדי הקבלן, קשיי היום. היתה תקופה שנבהלנו ושאלנו מה עשינו כי הפסיקו לקנות מודעות. ביגלנו שפה חברתית חדשה

סמי פרץ: לא חיכינו למחאה. העיסוק החל לפני. במהלך המחאה הרבה אנשים התלוננו שכואב להם והתפקיד שלנו היה לעשות דיאגנוזות ולברר איך אפשר לטפל בזה. אני לא מסכים שהמחאה גוועה. יכול להיות שהאוהלים גוועו אבל יאיר לפיד מנסה לתפוס טרמפ על הדבר הזה, שלי יחימוביץ נהנת מתמיכה גדולה יותר, ואלו דברים שנהנים מהמחאה. אני שמח שהמחאה לא הגיעה מדימונה כי זעקת הקיפוח היתה תמיד מונופול של הפריפיה. דווקא הצעירים מתל אביב יוצאים נגד הממסד ויש בזה יופי שזה לא רק של מקופחים.

תנ"צ שאול גורדון, יועמ"ש משטרת ישראל: "המשטרה של 2012 היא אותה משטרה. המוחים הבינו שמה שפעל ב2011 כבר לא פועל ב2012 וצריך לעשות משהו אחר שגרם את משטרת ישראל לעימותים. הם ניפצו שמשות של בנקים וחסמו את נתיבי איילון בניגוד לחוק. אדם שמבקש למחות יקבל כמעט תמיד אישור לכך, יקבעו תנאים. מחאה תמיד תמיד כרוכה בפגיעה באוכלוסייה אבל צריך שזה יהיה מידתי. למרות שלא תמיד ביקשו רישיון הכלנו את ההפגנות אבל זה יצא מכל פרופורציה. עשינו טעויות היו מעצרים מיותרים, שהיה צריך לחשוב עליהם עוד פעם ולא למהר לבצע אותם אבל לא היינו צריכים לאפשר להתפרע. מול אלימות אנו נאלצים להפעיל אלימות. התחושה שלי, שאינה מבוססת, שמשטרת ישראל הפכה לכלי משחק בידי המוחים. נאלצנו להפוך ממשטרה אהובה למושמצת ומבוקרת.

יואל אסתרון: המחאה קיימת גם בדירקטוריונים. בכל דירקטוריון יושב איש שקוף שמייצג את המחאה. הייתי ב90 אחזו מההפגנות ואין לי טענות למשטרה. בימים ספורים של 2012 היתה הערת שוליים. מישהו ניסה להצית אש ומישהו במשטרה הגיב בצורה לא נכונה אבל בסה"כ המשטרה פעלתה כראוי. בורכנו מהבחינה הזאת. הפרסום בישראל וברוב מדינות העולם לא מצליח להחזיק מערכות כבדות של עיתון. המחאה תרמה בנקודה מסויימת לאפקט הכללי שקיים ממילא- הפתרון הוא שאזרחים, כפי שהם הולכים לכנסת ומשגיחים על נבחרינו, יבינו שכחלק משמירה על הדמוקרטיה הם צריכים לתמוך בעיתונות ע"י זה שהם משלמים גם לדיגיטליים שהיום הם בחינם. לפני שלוש שנים זה אולי היה נראה מופרך אבל היום אתה רואה שעשרות עיתונים דיגיטליים החלו לגבות כסף כמו הניו יורק טיימס והוול סטריט ג'ורנל. גם עיתונים בברזיל ונורבגיה עשרות החלו לגבות כסף בהדרגה על התוכן הדיגיטלי כי ברגע שהתוכן הוא חינם, זה מוות לכל התקשורת. במחאה הבאה צריך לדבר על זה. השקנו מהדורת של כלכליסט לאייפד בתשלום".

סרגוסטי: האם מותו של מעריב קשור למחאה?

שי גולדן: "מותו של מעריב כרוך בחטאים ישנים ולא בגלל המחאה. נוחי דנקנר הפך לאייקון שלילי שלא באשמתו. נעשה לו בהיבט התקשורתי עוול, ולא מכיוון שהוא זך כשלג או חסיד אומות עולם, אבל הוא איש עסקים שנהנה מהשיטה שלא הוא יצר. נוחי הפך לטוטם של שנאה והוא מזוהה היום עם העוול שאנשים שמרגישים שנעשה להם. חוץ מרצח רבין הוא הואשם בכל.  אבל משהו דפוק פה מהיסוד, יצטרך להיות פה דילול של כלי תקשורת כי אין מקום לכולם, יכול להיות שגורלם של מעריב והארץ להסגר כי אין להם הצדקה כלכלית כיום. וואלה מספיד, ווינט מפסיד, כולם מפסידים.

אסתרון: יש פה בכנס אוירה של בכי ונהי של העיתונות- היא מציירת את עצמה שלא בטובתה כגוף אנכרוניסטי עלוב ולוזרי. עיתונים ברחבי העולם יודעים לעשות טרנספורמציה ולהרוויח כסף, אני מציע לחבריי בעיתונות להפסיק לבכות ולחפש את המודל הנכון.

סמי פרץ: אצלנו יש הפרדה בין החלק המערכתי לחלק המסחרי ואנחנו לא יכולים לעשות את החשבון של מה התחקירים יעשו למודל העסקי של העיתון. כשאנחנו עושים את העבודה שלנו יכול להיות שנגרמים נזקים, בנקים הטילו עלינו חרם. אם נמות- נמות זקופים. העיתונות צריכה לאמץ מודל עסקי טוב ולא לרוץ לוועדת הכספים כדי שתציל אותה. זה כמו חברת חשמל שכל שנה יש בה בלאגן, ואז הם מתחננים על נפשם שיסדרו להם אותו. והעיתונות לא יכולה להתרגל למצב דומה. לא בטוח שכל העיתונים יכולים לשרוד.